שחייה

אני אוהב לשחות.
לפני שנתיים בערך גיליתי שאני אפילו לא רע בזה. אומנם אני לעולם לא אהיה מייקל פלפס או אפילו מיקי חליקה, אבל האמת היא שאין לי צורך בכך. במהלך השחייה אני מצליח לנקות את הראש, אני מצליח להפוך להיות טוטאלי. משהו בקצב המונוטוני, בנשימה המחושבת, בסדר הפעולות הברור, כל אלו הופכים את השחייה לסוג של מדיטציה בפעולה. הגוף פועל, המוח נכבה.

אני שוחה בבית איזי שפירא ברעננה. בית איזי שפירא הוא מרכז שמכיל בתוכו גן, בית ספר ומרכז הידרותרפי לילדים עם צרכים מיוחדים. וכמה שהשחייה נותנת לי המון, אני יכול רק לדמיין כמה זה נותן להם. אמנם זה רחוק קצת מהבית ודורש נסיעה ופקקים והתארגנויות. אבל אני גם רגיל לכך מהנסיעה לגולף, והכי חשוב, הכסף הולך למטרה טובה, דבר שהופך את הכול להרבה יותר נכון.

יש משהו מאוד שלם בפעולת השחייה, מאוד עגול. הקצב הקבוע של התנועות הופך את הגלישה שלך על המים לחלקה יותר. הראש מביט מטה, הידיים נשלחות זו אחר זו קדימה בתנועה ארוכה ואחר כך גורפות את המים ודוחפות את הגוף קדימה. הראש יוצא כל שלוש תנועות למעט אויר וחוזר אל המבט מטה, אל הרצפה. ושוב חוזר חלילה עד הקיר.

בקיר אתה עושה גלגול ומסיים אותו בדחיפה של הרגליים כנגד הקיר. אתה נזרק קדימה על הצד, חותך את המים, ואז עולה אל פני המים, שולח יד קדימה, לוקח אויר ומתחיל הכל מהתחלה.
משהו בפעולה הזו מזכיר לי גולף.

הקצב הקבוע, היד שנשלחת לקדימה, ודוחפת את המים לאחור. תנועה עגולה שזורמת, המשכיות ברורה והגיונית. ממש כמו תנועת מטוטלת, כמו סווינג לאחור ואז סווינג לפנים, חבטה בכדור, והמשך המחבט למעלה. הרצף התנועתי הזה שאם הוא נעשה מהר מידי, או בקצב לא אחיד, הוא מאבד את האפקטיביות שלו, החבטה תתפספס, או שתצא לא מדויקת, או לחילופין, הוא יכול לעצור את התקדמותך במים ואז לשקוע.

השחייה היא הספורט היחיד שאני מצליח להגיע בו לאותו שקט נפשי שאני מחפש להגיע בו בגולף. השקט הזה שמוציא את כל המחשבות מהראש ועוזר לך להתמקד במה שבאמת חשוב עכשיו, הכדור, או המים.

בבית איזי שפירא יוצאים עכשיו בקמפיין הדסטארט למימון קייטנה לילדים. אני לא מצליח לחשוב על דבר יותר נכון מזה.

http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=15850

בראש נקי

כדי לכתוב אני צריך שקט נפשי, ראש נקי. כי כשהראש עמוס, קו המחשבה נעשה דק עד כדי סיכון להיקרע. אני לא מדבר על לחכות למוזה שתנחת עליי, אבל כן, אני צריך את השקט הנפשי בכדי להתחיל ולחשוב מה אני רוצה להגיד, ואיך. ולמה.
גם כדי לשחק גולף אני צריך שקט, אבל שקט מסוג אחר. שקט מהסוג שמניח לך להוציא לפועל את מה שאתה מתכנן. את הרוגע לעמוד ולדמיין את החבטה, את השקט להכין את עצמך, לבחור את המחבט, לבחון את הרוח.
אני מטבעי עובד מהר. מרגע שאני מגיע לכדור ועד אני חובט עוברות אולי עשר שניות. ובעשר שניות האלו, אם דעתי מעט מוסחת, אם אני חושב על דבר אחר, אם אני לא ממש מרוכז, הסיכוי שלי לפגוע, או יותר נכון להוציא את החבטה הנכון, נמוך מאוד.
דווקא בכתיבה אני שונה. אני לוקח את הזמן, אני מעבד את החומר, אני מ"מעכל" אותו. אני מנסה להבין את הנקודות החזקות בו, את הטוויסטים בעלילה, את נקודות הפיק את נקודת השפל. אחר כך אני כותב אותו החומר, לפעמים מכין בראש ראשי פרקים, לפעמים ברצף. ואז דראפט נוסף, והגהה.
על המגרש הרבה יותר קשה לתקן טעות. מרגע שחבטת, את הנעשה אין להשיב. בין אם הצלחת ובין אם לא, הפעם הבאה שתפגוש את הכדור היא תוצאה ישירה של החבטה הקודמת. וכנ"ל לגבי החבטה הבאה. וזו אחריה, וכך עד שתכניס הכדור לחור.
בכתיבה, דרושה רק הזזת אצבע קטנה אל ה BACKSPACE כדי לתקן טעות. זה הכול, לחיצה קטנה וכאילו כלום לא קרה. אפשר להמשיך קדימה. גם אחרי שפרסמתי את הפוסט, אפשר לתקן, לערוך, לשנות.
אז למה דווקא במקום שבו אני לא יכול לתקן את הטעות, אני רץ ונמהר, ובמקום בו יש לי את כל האפשרויות לתקן, אני מהסס, בודק ומוודא?
נכון שגולף וכתיבה הם שני דברים שונים, ולא בהכרח מעידים אחד על השני, אבל אני עדיין אותו אחד.

מעשה אבות…

אתמול, בעוד יקירתי מתכננת את מפגש חלומותיה עם רובי וויליאמס, לקחתי את בני הקטן והיחיד (לפחות בעוד שורות אלו עולות על הכתב) לשבת של גולף.

ביום שישי שב גיסי היקר לביקור מולדת קצר כשבאמתחתו מתנה לבני, סט מחבטי גולף.

אני אומר מתנה לבני, אבל אני לא בטוח למי המתנה הזו באמת, לו או לי.
בכול פעם שאני חוזר ממשחק גולף דורש יוצא חלצי דיווח מפורט על מהלך המשחק. איך שיחקתי ועם מי, אם ניצחתי או לא, האם העפתי את הכדור החוצה והאם היו לי חבטות ממש, אבל ממש טובות.
וככה בערב לפני השינה, אני מספר לו סיפור מהגולף, והוא מספר לי סיפור מהגן.

ביום שבת, אני והוא יצאנו אל מגרש הגולף.
בעודנו הולכים אל עבר אזור האימונים, הבטתי בו צועד עם תיק הגולף על גבו, כובע על ראשו, לא יכולתי שלא להיזכר.

בילדותי אבי גלש רוח. ממש כמו שאני חש פעם בשבוע לפחות, עקצוץ בכפות ידי במהלך יום העבודה, אבי גם הוא היה מנהל את יומו בהתאם לרוח. וכך הוא וחבריו לגלישה היו נפגשים על חוף הים, גולשים וצוחקים, נהנים ומבלים. שבתות היו מוקדשות לגלישה, נסיעות-גלישה, חברים- גלישה, גלישה- גלישה.
ואני הייתי נסחב אחריו, הולך אתו לים, משחק בין הגלשנים, בונה ארמונות בחול ובכול פעם שהיה מגיע אל החוף במהירות עושה מהפך וחוזר לעומק, הייתי מנופף לו לשלום.
הייתי נוסע אתו לטיולי גלישה, לאילת או לכינרת. חבורה גדולה שעושה קמפינג על החוף. ביום גולשים, בערב מנגנים בגיטרות וצוחקים. למחרת בבוקר שוב, הוא היה גולש ואני שוחה וצולל, לומד את השוניות, נשרף בשמש ונהנה מכול רגע.
אחר כך הוא קנה לי גלשן, והייתי מתאמן בבית שעות, מרכיב את המפרש ומפרק, מרכיב ומפרק. מרגיש את כיווני הרוח, מתאמן על יבש. כשהייתי מוכן יצאתי אתו לים ומאז כבר לא ישבתי על החוף. הוא במים וגם אני, חולפים אחד על פני השני, גולשים ביחד.

אתמול, כשאני ובני עמדנו וחבטנו קצת כדורים, נראה לי שהבנתי מה אבא שלי הרגיש.

רוח רוח.

בשבוע שעבר הזדמנתי אל מגרש הגולף שלוש פעמים. ובשני שליש מהפעמים, הרוח כיסחה לי את הצורה. כלומר, גם הרוח.

זכור לי משפט של זוהר בהלול מהימים בהם הייתי צופה בכדורגל, הרגל שזנחתי ביום בו יקירתי הסבירה לי מהו נבדל. "הקו הוא היריב הנתון במשחק" אמר זוהר בהלול בדרכו הבהלולית והייחודית. ואכן, גבולות המגרש הם היריבים הנתונים בכול משחק קיים, והם משפיעים ומשנים את התנהלותך.

כמו שכבר ציינתי בפוסטים אחרים, וכמובן כמו שכולנו חווינו על בשרנו, בגולף ישנם גורמים נוספים פרט לגבולות המשחק. ריכוז או לחץ אלו גורמים פסיכולוגים שלוקחים חלק פעיל במשחק, אבל הרוח היא גורם חיצוני ומאוד פעיל. ולפעמים יותר מידי פעיל. מי שאינו מכיר או חווה את משחק הגולף, יחשוב שלרוח אין עליו השפעה. הרי הכדור קטן, ושטח הפנים שלו קטן יחסית, כמה השפעה כבר יכולה להיות לרוח?

הסבר קצר על רוח (מפי אדם שאינו חזאי ועם דני רופ הסליחה) – הרוח היא בעצם תנועה של אויר בעצמה משתנה, בהתאם ללחצים אטמוספריים. או בעברית, בשל הבדלים של חום וקור, ישנם הפרשי לחצים באטמוספרה. האוויר נע בין הלחץ הגבוהה ללחץ הנמוך וכך נוצרת רוח. הרוח יכולה להיות בעוצמות משתנות או כיוונים משתנים וזו בהתאם להפרשי הלחצים ולמזג האוויר.
ובחזרה למגרש.

לפני שנה בערך עשיתי PAR בגומה 2 בגעש. זה לא היה אירוע חד פעמי, ולמרות שאני שחקן של BOGI עם שנים שלושה PAR במשחק (ביום טוב), הפעם ההיא זכורה לי במיוחד, כי זו הייתה הפעם היחידה שנחתי בחבטה שנייה על ה גרין. הרוח באותו היום הייתה מזרחית חזקה. ה DRAYV  היה ישר והגיע כמעט אל התעלה, החבטה השנייה הגיעה אל סוף הגרין, וב PAT השני עשיתי PAR. הרוח פשוט לקחה לי את הכדור והטיסה אותו למרחקים שמעולם לא הגעתי אליהם.

השבוע קרה ההפך. הרוח עשתה בי שמות. היא העצימה כול חבטה עם מעט סלייס והעיפה לשולי המגרש במקרה הטוב, או למגרש אחר המקרה הרע. חבטות שנחבטו אל מול הרוח כאילו נעצרו במקומם באוויר, ונחתו אל הקרקע כמו אגוז קוקוס. לכן, לפני כל חבטה אתה מנסה להבין עד כמה הרוח חזקה בכדי להתחשב בה, האם צריך להוסיף מקל או אולי להחסיר. ובכלל, מה כיוון הרוח?

כדי לאפיין את כיוון הרוח ישנן מספר שיטות בדוקות.

1. להסתכל על הדגל הקרוב אליך. הדגל המתנפנף יראה לך בדיוק לאן הרוח נושבת. אם הוא מתנפנף מזרחה, הרוח היא מערבית. דרומה, הרוח צפונית.
2. אם הדגל רחוק, ואתה קצר ראי, אתה יכול לתלוש כמה פיסות דשא ולהעיפן ברוח. השיטה הזו היא מעט פחות מדויקת כי הדגל הוא סטטי, והדשא פשוט עף. ולרוב הוא עף על אלו שעומדים לידך.
3. השיטה השלישית שמורה לגברים בלבד והיא כרוכה בהרטבות עצמית ולכן לא אפרט עליה כאן, אבל היא קיימת ואינה מומלצת.

אני לרוב מעדיף את שיטה מספר שתיים, היא משווה איזה נופך של אדם שיודע מה הוא עושה, וגם תמיד מצחיק אות לראות את עמירם מנגב את הדשא מהפנים.

כמובן שלרוח יש גם מעלות, ואם אתה יודע לרתום את הרוח לטובתך תוכל להעלות את מרחק החבטות שלך, או שתוכל לחבוט בצורה שהרוח תשפיע עליך פחות. או שפשוט תוכל להאשים את הרוח בביצועיך העלובים ברגע הנתון, כפי שאני עשיתי בפסקה הראשונה.

אלעד

תמיד רציתי אח קטן.
אחות קטנה יש לי, וגם אחות גדולה, אבל תמיד רציתי אח קטן. בשלב מסוים הפנמתי שאח גדול כבר לא יהיה לי, אבל אח קטן תמיד רציתי. והוא, שהיה קטן ממני, היה לי כמו אח קטן. ולא רק הוא, אחיו הגדול היה לי כמו אח גדול, והאמצעי כמו אחי בן גילי, והוריהם כמו ההורים השניים שלי, וכולנו משפחה אחת גדולה. הינו מטילים ביחד, ונוסעים ביחד, ואוכלים ביחד, וישנים ביחד ומשחקים ביחד ואפילו רבים ביחד. כמו כל משפחה גדולה ומורחבת ומשותפת.

בכול שנה ביום הזיכרון, אנחנו הולכים לטקס לזכרו של זה שהיה הדבר הקרוב ביותר בשבילי לאח קטן. ובכול שנה אני מרמה ואומר לעצמי – השנה זה יהיה קצת יותר קל, זה כבר יכאב פחות, הרי עברו כבר 16 שנים. ובכול שנה אני מגלה עד כמה זה כואב יותר.

אתמול אחרי הטקס בדרכי הביתה, בין שירים ודמעות שעולות מעצמן, בין גרון חנוק ושפתיים קפוצות, החלו לצוף הזיכרונות. אלו שאתה משתדל לא להיזכר בהן, אך הן שם, מתדפקות על סף ההכרה, מחכות לרגע בו החומות שבנית סביבן נחלשות לרגע.
הרגע בו שמעתי על מה שקרה, ההתכנסות בבית הוריו. אחיו, ברזל יצוק ודומע, אביו עמוד איתן כפוף. ועולם שלם שימשיך תמיד להיות עולם, אבל לעולם כבר לא שלם.

אחר כך הגעתי הביתה, ובני ששכב במיטה סיפר לי שעמד דום ושאל איך אני עמדתי.
אז שכבתי אתו במיטה עד שנרדם, וצפיתי בנשימותיו הרגועות, נחירות חרישיות וקטנות, ופנים כל כך שלווים, ונשארתי לישון אתו עד הבוקר.

בבוקר, העולם שלי חייך אלי ונתן לי נשיקת בוקר טוב, ואמר שהוא אוהב אותי מיליארד. הוא לא יודע את זה, אבל עוד מעט יהיה לו אח קטן, והוא יהיה אח גדול.

וככה, עם נשיקה וחיוך הכאב לא הופך לכואב פחות, אבל הוא הופך לנסבל יותר.

טורניר המאסטרס (ומרגריטה)

לפני שבוע צפיתי באליפות המאסטרס.

צפייה בשידור משחק גולף, ולא משנה כמה אתה אוהב את המשחק הזה, עד כמה אתה מבין אותו או עד כמה אתה מרותק אליו, צפייה בשידור גולף בטלוויזיה היא הזדמנות טובה לעשות עוד המון דברים אחרים שלא הגעת אליהם. ולא בגלל שהשידור משעמם. חלילה. אבל יש כל כך הרבה רגעים מתים שבאמת לא מותירים לך ברירה אחרת אלא למלא את החלל.
וכך באמת היה.

(אני יושב מול המרקע עם קערת גרעינים.)
רורי וטייגר משחקים בייחד. טייגר לא נראה היה מרוצה באותו יום. הוא חזר מתקופת פגרה ותכנן לעשות קמבק רציני. אז הוא תכנן. זה לא ממש יצא לפועל. הוא צלע, פיזית, והוא עיקם את היד, פיזית, והוא עיקם את הפרצוף. ובכלל, טייגר נראה כמו אדם שלא יודע ממש לשחק יפה ביחד. כזה שלא ממש אוהב לחלוק, או לפרגן, או להפסיד. במיוחד לרורי.

(אני מוחק את כל המיילים המיותרים מתיבת הדואר.)
באופן כללי, גם כשהטובים בעולם משחקים הם לא עושים שום דבר שאנחנו לא עושים. כלומר, אוקי, הם משחקים קצת הרבה, הרבה יותר טוב, אבל עדיין. הם עומדים, מחשבים את המרחק, בוחרים מחבט, חובטים, ו או מבסוטים מהחבטה, או שלא. והרבה פעמים הם לא. אוקי, אולי קצת הרבה, הרבה פחות מאתנו, אבל עדיין הרבה. אולי חוץ מטייגר, שהיה נראה עצבני בדיוק כמוני ביום רע.

(אני מקפל את ערמת הכביסה שיקירתי ביקשה ממני לקפל לפני יומיים.)
עוד הבחנה מעניינת היא שיש לא מעט דרייבים שלא מגיעים לfairway . בין העצים, בין השיחים, במים או בין האישה השמנה בקהל לילד המעצבן שלא יזוז עד שיתנו לו כיף. יכול להיות שההבדל כאן הוא שהם יוצאים מהבעיות האלו בצורה יותר חלקה. אולי חוץ מטייגר, ששום דבר חלק לא היה לו.

(אני מפריד בין קלפי הטאקי וקלפי הקוקוטאקי של בני היקר.)
הם יותר טובים ממני בפאטינג, אין בזה ספק, אבל עדיין יש הרבה פספוסים. והרבה כדורים שעוצרים רגע לפני שנכנסים לחור, או שכמעט ונכנסים לחור ויוצאים. או שבכלל לא נכנסים. וזה מרגיז אותם ממש כמו שזה מרגיז אותי.

(אני מוחק את כול היישומים הפתוחים אצלי באייפון.)
מסקנה כללית, למרות כל הדמיון, הם יותר טובים מאתנו. טוב זאת לא חוכמה לומר את זה, כי ברגע שמשלמים לך על לבצע פעילות מסוימת זה סימן שאתה טוב בו. ולי לא משלמים לשחק גולף. אפילו יש סיכוי שיקירתי תשמח לשלם לי כדי שאשחק פחות.

הם גם לבושים יותר יפה, סוחבים להם את התיק והם מרוויחים יופי של כסף. אבל אני הולך עכשיו לישון והם לא. אולי חוץ מטייגר, שינה טובה לא תזיק לו כנראה.

לא קרלינג

תמיד כששיחה עם אנשים שלא מכירים אותי מגיעה לגולף, התגובה הראשונית היא – "גולף? באמת? איך הגעת לזה?" כאילו שגולף הוא הספורט המוזר ביותר בעולם. כאילו שמשחק הגולף הוא כל כך ייחודי וכל כך ביזארי, שעצם המחשבה על כך הופכת אותי לנדיר לא פחות מחד קרן.
אז למה בכלל המילה גולף מביאה להרמת גבה? מה מוזר בזה? אני יכול לחשוב בקלות על לפחות חמישה תחומי ספורט שמוזרים הרבה יותר מגולף:
שחייה צורנית- למה שמישהו ירצה לעשות צורות במים?
הדיפת כדור ברזל- למה שמישהו ימצא בתוכו חשק כל כך עז להרים כדור ברזל, להסתובב במהירות ולזרוק אותו באוויר?
קפיצה במוט- למה? רק למה מספיק כאן לחלוטין!
רודיאו-                 (אפילו לא צריך לכתוב כאן למה)
וכמובן המטופש ביותר, ועדיין מוכר כספורט לגיטימי- קרלינג. אם אנשים מבחוץ מגדירים את הגולף כספורט מוזר, כנראה שמעולם הם לא צפו בקרלינג.

הרעיון במשחק הקרלינג הוא ששתי הקבוצות מתחרות מי יהיה יותר קרוב למרכז המטרה, וזאת על ידי החלקת "אבנים" על קרח הכי לאט שרק אפשר. ובזמן שאחד מחברי הקבוצה מחליק את ה"אבן" בעדינות, שאר הקבוצה מטאטא את הקרח. מטאטא! ממש ככה.
יצא לי להתנסות בקרלינג במהלך שהותי בשוודיה. ואם יש דברים שצריך לנסות בכדי ליהנות מהם, זה לא זה. אגב בשוודית פעולת הטאטוא נקראת "SUPA", באופן תמוהה, אותה מילה ממש משמשת גם לציון דבר מה חסר ערך.
אז נכון שבגולף יוצא לך לעסוק מעט בגינון במהלך המשחק, לגרף את הבאנקר, לחפור חורים בדשא, למלא אותם בחול, לקלטר את הצ'יפמארקס. אבל זה חלק מההווי,  זה לא חלק מהמשחק.

התגובה הבאה למשמע התחביב הספורטיבי שלי היא – "אתה לא נראה כמו שחקן גולף".
ברור, הרי שחקני גולף נראים כולם אותו הדבר, הרי בבה ווטסון וטייגר וודס תאומים. איך בכלל  אמור להראות שחקן גולף? שמן עם כרס וסיגר, או אולי גבוהה, חטוב ושרירי? אם מסתכלים על השחקנים המקצועיים אפשר למצוא מגוון של שחקנים מ אקסטרה סמול ועד XXL. ולהזכירכם שמסי, שחקן הכדורגל הטוב בעולם, נראה כמו ילד כאפות שלא מצליח להחזיק תור בסופר, ופדרר שהוא שחקן הטניס הטוב ביותר שהיה אי פעם בגלקסייה, בוכה כמו ילדה קטנה בכול פעם שהוא מנצח בטורניר גדול. או מפסיד בטורניר גדול. או סתם ככה כי הוא בכיין.
אז מה בעצם אני רוצה להגיד? שאנשים שאינם מכירים גולף שבויים בקונספציות שגויות שלגבי המשחק. ויכול להיות שהיכרות נכונה עם המשחק, תוכל להפוך אותו בקלות להרבה יותר מוכר. הרי איזה עוד ענף ספורט מאפשר לך לבלות שעתיים (לפחות) בחוץ, בשמש, באוויר הפתוח, אינו מצריך ממך כושר קרבי ומשלב מפגשים חברתיים ומאתגר אותך כל פעם מחדש?
בטח שלא קרלינג.

בצהריי היום הכול צבוע בגולף

בשעה שתיים בצהריים היד מתחילה לרעוד. אני מביט החוצה אל החלון, השמש זורחת והרוח קלילה. חישוב קטן ואוטומטי מספר לי שאם אצא עכשיו אהיה בסביבות שלוש במגרש. עוד עשר דקות להתארגנות, בסביבות חמש אני מסיים תשע גומות. בשש בערך אגיע הביתה, זמן איכות עם יורש העצר ויקירתי. ברמת התכנון הכול יושב כמו שצריך. אני מחזיר את עיניי אל שולחן העבודה, אל דף המשימות היומי. הרוב המוחלט סומן בקו שחור, בהחלט הייתי יעיל היום אני טופח לעצמי על השכם. אבל עדיין עומדת לפני משימה אחת חשובה, המייל מהספק בשוודיה עדיין לא הגיע, והלקוח לוחץ עליי להצעת מחיר. סדר עדיפויות גל! סדר עדיפויות!

הגולף הפך אצלילסוג של התמכרות. בכול אחר צהריים פנוי אני מחפש את המשחק הבא, עוד כמה רגעים על המגרש, עוד חבטה טובה. וככל שהתוצאות משתפרות התיאבון גדל. הורדתי את ה ממוצע ל 45 למשחק, אני דוחף ל 43. אחרי משחק שלפני חודשיים היה מספק אותי עם תוצאה של 46, אני חוזר הביתה מאוכזב.  בדרך חזרה אני משחזר את מהלכי המשחק, איך הייתי צריך לחבוט, מה עשיתי לא נכון. מחבט לא נכון שבחרתי, רגע קטן של חוסר ריכוז שהוביל לטעות. על הכל אני עובר בראש.

השעה שתיים וחצי והמייל עוד לא הגיע, קשה לי כבר לשבת רגוע. סדר עדיפויות שמדר עדיפויות, עכשיו יש לי רק דבר אחד בראש. גולף! הוויז מראה התחלה של פקק באילון, אם אני אצא עכשיו, יש סיכוי שאצליח להגיע ברבע לארבע. מסיים ב עשרים לשש, שעה ורבע פקק הביתה, ארוחת ערב עם יקירתי ויורש העצר מקלחות וכו… זה יכול לעבוד. אני לוקח החלטה ניהולית. מה שלא סיימתי ימתין למחר. אך ברגע שאני קם מהכיסא נשמעת הודעה נכנסת.

אני מקיש על המחשב בטירוף, מנסה לדחוס שעה של עבודה בעשרים דקות. אם אצליח לסיים עד שלוש, זה אומר שאגיע בסביבות ארבע ועשרים, זה אומר משחק מהיר בשעה וארבעים עד החושך. אפשרי. אני מרוכז, לא חושב על כלום של אטעה, ממוקד מטרה. חבל שבמשחק אני לא מצליח להתרכז ככה. אחרי רבע שעה ההצעה מוכנה, המייל נשלח, חפצי נארזים. בדרך אני מתקשר ללקוח ומודיע לו שההצעה אצלו ושידבר איתי מחר. שניה אחר כך אני נתקע בפקק בכניסה לאילון.

בשעה חמש אני מגיע עצבני, כועס ומאוכזב. למה? למה דווקא היום? אני מוציא את מטלטלי מהרכב ופונה אל רחבת האימונים. מרוב כעס, הסל הראשון יצא כמעט כולו מעבר לגדר בצד ימין. עכשיו צריך להתפקס בחזרה.

בשעה שבע וחצי, עם עוד פקקים וניתוחים פוליטיים ברדיו אני מגיע הביתה. יורש העצר נרדם על הספה. "היי ממי, איך היה בגולף?" שואלת יקירתי.
"גולף? הלוואי והיה קצת גולף בתוך כל הפקקים האלו" אני רוטן בכעס.
"לא נורא, עוד מעט שעון קיץ, תהיה לך עוד שעה לשחק" היא אומרת.

עכשיו אני שוב סופר את השעות.

שישי עם דגן בגן

"…הרי ראית שעשית פרקטיס גרוע, אז למה אתה חובט? למה אתה נשאר מחויב למכה?" נזפתי בעצמי בקול, רגע אחרי שבמקום צ'יפ של 20 מטרים לדגל, חבטתי לכדור על הראש והעפתי אותו כל הדרך 20 מטרים אל מחוץ לגרין, ולטריפל בוגי השני שלי לאותו היום. אחרי זה, שאל אותי עמוס על ה TEE של גומה 9:
– "יש לך תשובה?"
– "מה?" התבלבלתי.
נחזור לזה בהמשך.

יום שישי, שמונה וחצי בבוקר, אני וחן דגן, שכני היקר וחברי לקיטורים, התייצבנו על המגרש. המנהג הפך קבוע, אני אוסף אותו אחרי שהפקדתי את מחמדי בידיה הבטוחות של הגננת, הוא מספק לי שוקו ולחמנייה, ויאללה הפועל, לגולף.
פרט להיותו קיבוצניק לשעבר ומכביסט בהווה, חן מתעתד להיות שחקן גולף. בינתיים הוא ממרשל מידי פעם על המגרש, ובעיקר מציק לשמוליק. אלינו הצטרף עמוס מיתר, גולפאי ופסיכולוג ספורט. עם עמוס זו הפעם הראשונה ששיחקתי, אך מסלולינו הצטלבו כמה פעמים בעבר, בעיקר כשאני חבטתי את הכדורים שלי למסלול שלו. הבוקר היה בוקר מושלם לגולף. רוח דרום מערבית קלה ונעימה נשבה על פני והעיפה לעברי את פיסות הדשא שחן פיזר בכדי לבדוק את כיוון הרוח. השמש הנעימה חיממה את גופינו, תוכים ירוקים פצחו במסיבה רועשת בכול פעם שניגשתי לחבוט, והמגרש היה ריק. אין איש מלפנינו ואיש מאחורינו. וכשאין לך לאן למהר, יש לך את כל הזמן שבעולם להתכונן לחבטה. אם אתה יודע לעשות את זה נכון.

גומה1- דרייב נאה אך מעט שמאלה נחת על אדמת הכורכר. חבטה שנייה מוצלחת מאוד, 10 מטרים לפני הגרין, ציפ קטן, 2 פאטים. בוגי נחמד להתחיל אתו את היום.
גומה 2-  דרייב יפה וארוך הישר אל אמצע הבנקר מימין למסלול. יציאה גרועה, עוד שתי חבטות לא מוצלחות, עליה לגרין, 2 פאטים. טריפל בוגי. זוועה!
גומה 3- בוגי סביר.
גומה 4- דרייב ימינה לגרין, צ'יפ יפה, פאט מדוייק. פאר נחמד לשיפור המצב רוח.

על הטי בגומה חמש שאל אותי חן כדרך אגב כמה שילמתי בגן הילדים בו מאופסן בנו.
– "פחות ממך זה בטח" עניתי לו סתם כך. נשמתו נעתקה, צבעו הפך לבן, חרחורים נשמעו מכיוונו. לך תגיד לקיבוצניק שאתה משלם פחות ממנו.
-"זהו, איבדנו את חן" הודעתי לעמוס והמשכנו במשחק.
גומה 5- דאבל בוגי.
גומה 6- דרייב  חזק ימינה לגומה 7, חבטה שנייה מדויקת, 30 ס"מ מהדגל. ביירדי!
גומה 7- דאבל בוגי.
גומה 8- דרייב מרושל שבמזל חצה את השדה ועלה לדשא. חבטה שנייה סבירה לפני הבנקר. חבטה שלישית סבירה לפני הבנקר מימין לגרין.

"ראית שעשית פרקטיס גרוע, אז למה אתה חובט? למה אתה מתחייב למכה?" נזפתי בעצמי בקול, רגע אחרי שבמקום צ'יפ של 20 מטרים לדגל, חבטתי לכדור על הראש והעפתי אותו כל הדרך 20 מטרים אל מחוץ לגרין, ולטריפל בוגי השני שלי לאותו היום.
על ה TEE בגומה 9 שאל אותי עמוס-
– "יש לך תשובה?"
– "מה?"
– "שאלת את עצמך שאלה, למה אתה לא עונה עליה? הרי התשובה לשאלה הזו יכולה להיות הפתרון לכך שלא תחזור על הטעות הזו שוב. נכון?"
– " כן. נכון." בכלל לא שמתי לב, מרוב שהייתי עסוק בלכעוס על עצמי לא שמתי לב למה שאני אומר. וכן, שאלתי את עצמי שאלה פשוטה, שהתשובה שלה באמת יכולה להיות הפתרון. אז למה באמת? למה אני עונה לעצמי? למה אני לא מתקן את הטעות? למה אני ממשיך עם החבטה? הרי זו לא פעם ראשונה שזה קורה.

חזרה למשחק
גומה 9- פאר. תוצאת משחק 9 גומות- 45 ושאלה שמנקרת לי במוח.

ביום שבת עדיין לא מצאתי את התשובה, אבל ניסיתי שלא להתחייב על חבטות שאני לא מרגיש איתן בנוח. תוצאת משחק 9 גומות- 41.

הגולף בראש

גולף זה משחק פסיכולוגי.
יש כאלה שלא יסכימו איתי כנראה, אבל להגדיר את הגולף כמשחק פיזי יהיה קצת מוגזם. כמובן שיש המון אספקטים פיזיים במשחק, ובאופן כללי, המשחק עובד על קואורדינציה מושלמת בין הגוף לראש ולעיין. בין הידיים, למותניים, לכתפיים לאגן, לרגליים למחבט ולכדור. ואסור להרים את הראש! אבל כל זה לא הופך את הגולף למשחק פיזי. העובדה הפשוטה שמוכיחה את עצמה שוב ושוב היא זו-  לפני שהמשחק מתנהל על הדשא, המשחק מתנהל אצל השחקן בראש.

זה מתחיל עוד לפני שעולים על המגרש, האם הגעת עצבני? האם הגעת בלחץ? אולי אתה עסוק במחשבות על העבודה, או שאולי אתה נמצא בפסגת אושר עילאית והכל נראה וורוד? (אם הכדור גם וורוד זה כנראה הכדור של לירון/רונית), על כל אחד המצב המנטלי  בו הוא שרוי משפיע אחרת. אני לדוגמא, אם אגיע עצבני למשחק, סביר שאסיים אותו כפות בכותונת משוגעים. כעס ועצבים לא מועילים למשחק שלי, להיפך. והאמת היא שגם אושר עילאי לא. כנראה שהמצב המנטלי שעובד הכי טוב בשבילי הוא מעט חבול וחבוט, אבל עם אופטימיות זהירה אי שם בקצה.

הנקודה המנטלית הבאה היא בTEE הראשון. בפתח המועדון, ליד הגזיבו, מול עיניו הבוחנות של שמוליק שקורא בקול: – "מיסטר יונגלסון, אתה מוכן לחבוט כבר, אתה מעכבים את כולם", וכול המעוכבים למיניהם. טוב לא יכול לצאת מזה. באותו רגע אני נתקף בחרדת ביצוע, אני מזיע, ידי רועדות, ועדיף כבר שפשוט אקח את הכדור ואניח אותו בשיחים מצד ימין. אני חש את עיני כולם נעוצות בגבי, בוחנות את העמידה, את הבק סווינג, את כולי. כמובן שברגע שאספת את עצמך וחבטת, והגעת למרכז FAIRWAY, אתה מביט לצדדים ואתה מגלה שאיש לא צפה בך, כל אחד עסוק בעצמו, ורק אתה והראש שלך עסוקים בליצור סרט הוליוודי שלם שמטרתו היחידה היא, להפריע לך במשחק.

וגם במהלך המשחק אתה מתמודד עם מנגנון הלחצה עצמית. חבטה לא טובה, OB, קריאה לא נכונה של הגרין, פספוס של פטינג, הכול יכול להשפיע על החבטה הבאה שלך. אם אתה לא לומד לנתק חבטה אחת מהשנייה, אתה יוצר רצף של תסכולים שנגמרים במחבט שנזרק מעבר לגדר, רצף קללות שמגיע עד אבי אביך, ומכנסיים מלאות בקוצים במטרה למצוא את המחבט שנזרק רגע לפני. אבל גם חבטה טובה יכולה לגרום לך לעודף ביטחון עצמי ולזחיחות, שמובילים הישר לבנקר. וגם תכנון מוגזם, ורצון רב מידי עושים את שלהם. או כמו שחבר אמר לי, בגולף אסור לרצות יותר מידי. כי כן, מחשבות משפיעות על החבטה. יש קשר ישיר בין תנועת הגוף, ולצורת המחשבה. אם אתה נלהב מידי, אתה מרים את הראש מוקדם מידי. אם אתה מיואש, החבטה רשלנית.

ובנוסך לכול זה יש את אלמנט התחרותיות. הרי אתה תמיד תרצה להיות יותר טוב מהמשחק הקודם שלך, תמיד תרצה לעשות תוצאה טובה יותר, וכמובן שתמיד תרצה להיות טוב יותר מהשחקן מולך. ותחרות היא דבר מלחיץ.

יש המון צורות ודרכים, עצות וטיפים, רעיונות ותרגילים שמלמדים ועוזרים לך לשמור על חוסן מנטלי. אני בוודאי לא האיש שיודע את כולם, אבל אני בהחלט מתכוון לבדוק עם מביני דבר. אני יודע רק דבר אחד, הרבה פעמים אני חוזר כל כך עצבני הביתה שאני שואל את עצמי למה אני צריך את זה. אבל מעולם לא קרה לי שלא חזרתי לעוד מנה. אבל ככה זה אצל מכורים , לא?