שבת בבוקר

ביום שבת, כמעט כמו בכל שבת, התכנסנו ארבעתנו אנו לגולף של בוקר. המסורת שהחלה בשעה 6:20, ומנוהלת ביד רמה בידי דויד,  הועברה לשמחתנו לסביבות השעה 7:00 והפכה בשנה האחרונה לשעת המפגש הקבועה שלנו. כשאני אומר אנחנו הכוונה היא לעמירם זנטקרן, גדי בן יאיר, דויד לוין ואנוכי כמובן.

בעודנו עומדים על הטי בגומה 1 אנו קובעים את חלוקת הקבוצה לזוגות, או בעצם מחליטים בכך מי ינצח את המשחק. הרי הסיפור כאן קבוע מראש, אנחנו ( דויד ואנוכי) לוקחים 5 סטרוקים מעמירם, מבזבזים את הראשון על OB בגומה 2, (בגומה 1 יש MALIGAN) את השני משאירים ב3 פאטים למרות שהגענו בשתי חבטות לגרין. בגומה שלוש, מצליחים להוציא איזשהו תיקו, עוד שלוש ניסיונות יציאה מהבנקר בגומה שבע, ומשם הדרך לגומה 8 עם ביקור בשדה קצרה מאוד. עוד יום גולף טיפוסי.

וכך כמו בכול יום שבת אני חוזר הביתה מרוצה.
"אבא ניצחת?" שואל מחמדי כשאני חוצה את סף דלתנו.
"אההה, לא חמוד שלי, האמת שהפעם לא".
"אתה מתכוון ש גם הפעם לא" מתקנת העזר שכנגדי.
"כן, כן, גם הפעם לא ניצחתי. אבל אתה יודע מה חמוד? זה לא הניצחון חשוב, זו הדרך, זו השאיפה, זה הרצון להשתפר שחשוב באמת. זה מה שבאמת חשוב בספורט".
"אבל אבא, מתי יהיה לך גביע?" מתעקש.
"כשתגדל תבין, שגביע זה רק דבר חומרי, ההתעלות הנפשית שבהגשמה העצמית, זה הגביע האמתי". הוא מביט בי במבט חלול. כנראה שזו לא השפה הנכונה להסביר לילד בן חמש שאבא שלו מעולם לא היה ספורטאי מצטיין.
"חמוד, מה שאבא אומר זה שכנראה לעולם הוא לא יביא גביע הביתה".
"אז מה, כשאני אהיה גדול יהיו לי מלא גביעים".
"חמוד שלי, אנחנו לא ממש ממשפחה של ספורטאים עם גביעים ומדליות".
"לא נכון, לסבא אלי יש המון גביעים". "זה של יאכטות, זה לא ממש ספורט".
"לא, כי גולף…".

אז כן, אני כנראה לא קורצתי מחומר של אלופים, אבל אין לי בעיה אמתית עם זה, ואכן רוב המשחקים שאני משחק לא ירשמו במעל דפי ההיסטוריה. אבל למדתי ליהנות מהצלחות קטנות. דרייב ממש מוצלח, פאט יפה ומדויק, יציאה מוצלחת מהבאנקר. ומדי פעם מגיע איזה יום משחק שבו הכול הולך, הכול מתחבר לכדי משחק מושלם. פארים, ברדי, דרייבים ארוכים ומדויקים, על הגרין בכול חבטה שניה. ופתאום משתלטת עליך איזו הרגשה מוזרה- שגולף בעצם זה משחק די פשוט, הוא אפילו די קל. צריך רק להכניס את הכדור לחור.

בגומה הבאה אתה עושה OB  וחוזר למציאות.