מעשה אבות…

אתמול, בעוד יקירתי מתכננת את מפגש חלומותיה עם רובי וויליאמס, לקחתי את בני הקטן והיחיד (לפחות בעוד שורות אלו עולות על הכתב) לשבת של גולף.

ביום שישי שב גיסי היקר לביקור מולדת קצר כשבאמתחתו מתנה לבני, סט מחבטי גולף.

אני אומר מתנה לבני, אבל אני לא בטוח למי המתנה הזו באמת, לו או לי.
בכול פעם שאני חוזר ממשחק גולף דורש יוצא חלצי דיווח מפורט על מהלך המשחק. איך שיחקתי ועם מי, אם ניצחתי או לא, האם העפתי את הכדור החוצה והאם היו לי חבטות ממש, אבל ממש טובות.
וככה בערב לפני השינה, אני מספר לו סיפור מהגולף, והוא מספר לי סיפור מהגן.

ביום שבת, אני והוא יצאנו אל מגרש הגולף.
בעודנו הולכים אל עבר אזור האימונים, הבטתי בו צועד עם תיק הגולף על גבו, כובע על ראשו, לא יכולתי שלא להיזכר.

בילדותי אבי גלש רוח. ממש כמו שאני חש פעם בשבוע לפחות, עקצוץ בכפות ידי במהלך יום העבודה, אבי גם הוא היה מנהל את יומו בהתאם לרוח. וכך הוא וחבריו לגלישה היו נפגשים על חוף הים, גולשים וצוחקים, נהנים ומבלים. שבתות היו מוקדשות לגלישה, נסיעות-גלישה, חברים- גלישה, גלישה- גלישה.
ואני הייתי נסחב אחריו, הולך אתו לים, משחק בין הגלשנים, בונה ארמונות בחול ובכול פעם שהיה מגיע אל החוף במהירות עושה מהפך וחוזר לעומק, הייתי מנופף לו לשלום.
הייתי נוסע אתו לטיולי גלישה, לאילת או לכינרת. חבורה גדולה שעושה קמפינג על החוף. ביום גולשים, בערב מנגנים בגיטרות וצוחקים. למחרת בבוקר שוב, הוא היה גולש ואני שוחה וצולל, לומד את השוניות, נשרף בשמש ונהנה מכול רגע.
אחר כך הוא קנה לי גלשן, והייתי מתאמן בבית שעות, מרכיב את המפרש ומפרק, מרכיב ומפרק. מרגיש את כיווני הרוח, מתאמן על יבש. כשהייתי מוכן יצאתי אתו לים ומאז כבר לא ישבתי על החוף. הוא במים וגם אני, חולפים אחד על פני השני, גולשים ביחד.

אתמול, כשאני ובני עמדנו וחבטנו קצת כדורים, נראה לי שהבנתי מה אבא שלי הרגיש.