אני אוהב לשחות.
לפני שנתיים בערך גיליתי שאני אפילו לא רע בזה. אומנם אני לעולם לא אהיה מייקל פלפס או אפילו מיקי חליקה, אבל האמת היא שאין לי צורך בכך. במהלך השחייה אני מצליח לנקות את הראש, אני מצליח להפוך להיות טוטאלי. משהו בקצב המונוטוני, בנשימה המחושבת, בסדר הפעולות הברור, כל אלו הופכים את השחייה לסוג של מדיטציה בפעולה. הגוף פועל, המוח נכבה.
אני שוחה בבית איזי שפירא ברעננה. בית איזי שפירא הוא מרכז שמכיל בתוכו גן, בית ספר ומרכז הידרותרפי לילדים עם צרכים מיוחדים. וכמה שהשחייה נותנת לי המון, אני יכול רק לדמיין כמה זה נותן להם. אמנם זה רחוק קצת מהבית ודורש נסיעה ופקקים והתארגנויות. אבל אני גם רגיל לכך מהנסיעה לגולף, והכי חשוב, הכסף הולך למטרה טובה, דבר שהופך את הכול להרבה יותר נכון.
יש משהו מאוד שלם בפעולת השחייה, מאוד עגול. הקצב הקבוע של התנועות הופך את הגלישה שלך על המים לחלקה יותר. הראש מביט מטה, הידיים נשלחות זו אחר זו קדימה בתנועה ארוכה ואחר כך גורפות את המים ודוחפות את הגוף קדימה. הראש יוצא כל שלוש תנועות למעט אויר וחוזר אל המבט מטה, אל הרצפה. ושוב חוזר חלילה עד הקיר.
בקיר אתה עושה גלגול ומסיים אותו בדחיפה של הרגליים כנגד הקיר. אתה נזרק קדימה על הצד, חותך את המים, ואז עולה אל פני המים, שולח יד קדימה, לוקח אויר ומתחיל הכל מהתחלה.
משהו בפעולה הזו מזכיר לי גולף.
הקצב הקבוע, היד שנשלחת לקדימה, ודוחפת את המים לאחור. תנועה עגולה שזורמת, המשכיות ברורה והגיונית. ממש כמו תנועת מטוטלת, כמו סווינג לאחור ואז סווינג לפנים, חבטה בכדור, והמשך המחבט למעלה. הרצף התנועתי הזה שאם הוא נעשה מהר מידי, או בקצב לא אחיד, הוא מאבד את האפקטיביות שלו, החבטה תתפספס, או שתצא לא מדויקת, או לחילופין, הוא יכול לעצור את התקדמותך במים ואז לשקוע.
השחייה היא הספורט היחיד שאני מצליח להגיע בו לאותו שקט נפשי שאני מחפש להגיע בו בגולף. השקט הזה שמוציא את כל המחשבות מהראש ועוזר לך להתמקד במה שבאמת חשוב עכשיו, הכדור, או המים.
בבית איזי שפירא יוצאים עכשיו בקמפיין הדסטארט למימון קייטנה לילדים. אני לא מצליח לחשוב על דבר יותר נכון מזה.
OB golf 